מאת רן איטלי, יוצר והוגה הספר

הסיפור מאחורי הספר

יש אנשים שנמשכים לאוקיינוס, יש כאלה שנמשכים להרים. אותי, מגיל צעיר מאוד, משכו תופים.

החלום שתמיד נגמר מהר מדי

בכל פעם שראיתי מערכת תופים, בסלון של חברים של ההורים, בחלון של חנות כלי נגינה או על במה קטנה בפארק, הרגליים הובילו אותי אליה מעצמן. המצילות הנוצצות, העור המתוח של התופים, והרגע הקסום שבו מכה אחת קטנה ממלאת את כל החדר.

אבל זה תמיד נגמר מהר מדי. כמה מכות זהירות, חיוך נבוך של המבוגרים, ו"אולי בפעם אחרת". אף אחד לא היה שם כדי להראות לי איך מחזיקים את המקלות, איפה מכים ולמה זה נשמע ככה. אז תופפתי על מה שהיה: על השולחן, על הברכיים, ועם זוג עפרונות על כל משטח פנוי.

שיעור ניסיון אחד, ונפל לי הלב

שנים אחר כך, בגיל בוגר, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לחלום ולהתחיל לתופף. קבעתי שיעור ניסיון אחד, רק כדי לראות איך זה מרגיש.

ברגע שהתיישבתי מאחורי המערכת והמורה ספר "1, 2, 3, 4", משהו נפתח. הקואורדינציה וחוש הקצב, שתמיד הרגשתי שהם שם, פתאום מצאו את המקום שלהם. הידיים והרגליים התחילו לדבר זו עם זו, והקצבים הראשונים נקלטו מהר יותר ממה שהעזתי לקוות. פשוט התאהבתי.

"גם אני רוצה ללמוד תופים!"

ילדה קטנה עם חלום גדול

בבית, מישהי קטנה שמה לב לכל זה. ביתי הקטנה ראתה את ההתלהבות, שמעה קצבים מתופפים על השולחן בארוחת הערב, ויום אחד הודיעה בפסקנות שגם היא רוצה ללמוד תופים.

הבעיה הייתה שהיא עוד הייתה קטנה מדי לשיעורים מסודרים. המקלות גדולים, ההסברים מסובכים, והסבלנות של ילדה קטנה נגמרת הרבה לפני שהמשפט נגמר. חיפשתי ספר שיתאים לה, ומצאתי בעיקר עמודים צפופים של תווים, הוראות יבשות ושחור-לבן. ספרים שנכתבו בשביל מבוגרים שכבר החליטו לתופף, ולא בשביל ילדה שרק מתחילה להתאהב.

אז יצרתי ספר בעצמי

החלטתי ליצור עבורה ספר אחר לגמרי: פשוט, קל, יפה לעין ואינטואיטיבי. ספר תופים לילדים שבו כל קצב מצויר עם הכלים עצמם, כך שרואים בדיוק במה מכים ומתי, עוד לפני שיודעים לקרוא תווים.

ספר שאפשר לשמוע: לוחצים "נגנו", הקצב מתנגן, ופס צהוב מראה בכל רגע איפה נמצאים. ספר שמרגיש כמו משחק, עם כוכבים לצבוע, משחק קצב שבודק את התזמון ואומר "בול!", ותעודת מתופפים אמיתית בסוף הדרך.

וכך נולד תופי, תמנון ורוד עם שמונה זרועות, שמזכיר לכולנו שכדי לתופף מספיקות שתי ידיים ושתי רגליים. תופי מלווה את הלומדים בספר האינטראקטיבי צעד אחרי צעד, מהמכה הראשונה ועד המילויים הראשונים.

המטרה: להדליק ניצוץ

המטרה מעולם לא הייתה להחליף מורה לתופים. היא הייתה להדליק ניצוץ: לתת לילדים, וגם למבוגרים שתמיד חלמו, טעימה אמיתית ומהנה של הבסיס. בקצב שלהם, בבית, עם המון כיף ומשחקיות.

כשהניצוץ הזה נדלק, הדרך לשיעורי תופים, למערכת אמיתית ולהופעה הראשונה היא כבר רק עניין של זמן. ביתי ממשיכה לתופף עם תופי, ומחכה ליום שבו תהיה גדולה מספיק לשיעורים. אני מקווה שגם אצלכם בבית הספר הזה יעשה הרבה רעש, מהסוג הטוב.